ב-29 בפברואר 1972, ערב חג הפורים, הוקם מוצב נח"ל חדש על גבעת חול במרכז רצועת עזה. המוצב הוקם באזור שבין מחנה הפליטים נוסייראת לבין העיירה דיר אל-בלח, על קרקע חולית שלא היה עליה כל בנייה. הטקס המכונן נערך בהנהגת אלוף פיקוד המרכז רחבעם (גנדי) זאבי, שהאמין בכל ליבו בחשיבות ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל, ובמיוחד ברצועת עזה. זאבי ראה בנצרים נדבך מרכזי באסטרטגיה שנועדה ליצור חיץ יהודי בין צפון הרצועה לדרומה, ולמנוע רצף טריטוריאלי פלסטיני. בטקס ההקמה השתתפו קצינים בכירים, נציגי התנועה הקיבוצית, ורבנים שבירכו את המפעל החדש.

השם "נצרים" ניתן למוצב על ידי אברהם צעבי, על שם מחנה הפליטים הסמוך נוסייראת — שמשמעותו בערבית קשורה למילה "נצרים" (נוצרים קטנים). השם העברי התאים גם מבחינה סמלית, שכן "נצר" בעברית פירושו ענף צעיר, שתיל חדש — ביטוי הולם למיזם ההתיישבותי הצעיר שרק החל לנבוט בחולות הרצועה. שטח הישוב המיועד נפרש על פני 4,000 עד 6,000 דונם, שטח עצום שכלל קרקע חקלאית, דיונות חול, ושטחים פתוחים. המוצב הראשון היה צנוע ביותר — אוהלים צבאיים, מבנים ארעיים מפח, וגדרות תיל. החיילים הראשונים שהגיעו נאלצו להתמודד עם חום כבד, סופות חול, ותנאים ספרטניים ביותר.

למרות הקשיים, רוח הביטחון הייתה גבוהה. החיילים ראו עצמם כחלוצים ממשיכי דרכם של מקימי כפר דרום ב-1946, ושל המתיישבים היהודים הראשונים בעזה ב-1870. הם עבדו בשקיקה לסלול דרכים, להקים מבנים, ולהפוך את גבעת החול למקום מגורים ראוי. בנובמבר 1972, כתשעה חודשים לאחר ההקמה, נחנכו מבני הדיור הקבועים הראשונים — צריפונים צנועים אך מוצקים, שסימנו את המעבר ממוצב צבאי ליישוב קבע. עם חנוכת הבתים הגיעו גם המשפחות הראשונות, ונצרים החלה ללבוש צורה של ישוב חי ותוסס.

בשנותיו הראשונות, נצרים פעל כמוצב נח"ל — מודל שבו חיילים משרתים כמתיישבים, משלבים שירות צבאי עם חקלאות ובנייה. חיילי הנח"ל עיבדו את האדמה, נטעו את העצים הראשונים, והקימו את התשתיות הבסיסיות של הישוב. ב-1980 קיבל הישוב הכרה רשמית ושמו שונה ל"גן-אור", שם שלא תפס בקרב התושבים. שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1983, נכנסה תנועת הקיבוץ הדתי לתמונה והזרימה גרעין של משפחות דתיות-ציוניות צעירות ונלהבות. השם הוחזר ל"נצרים" המקורי, והישוב קיבל אופי דתי מובהק שילווה אותו עד סופו.

ב-22 ביולי 1984, נצרים הפכה רשמית ליישוב אזרחי קבוע. הסטטוס החדש אפשר גיוס משפחות נוספות, קבלת תקציבים ממשלתיים, והקמת מוסדות אזרחיים. בסוף שנות ה-80, עבר הישוב שינוי מבני נוסף — מדגם קיבוצי, שבו כל ההכנסות וההוצאות משותפות, לדגם ישוב קהילתי, שבו כל משפחה עצמאית כלכלית אך הקהילה שומרת על ערבות הדדית ומוסדות משותפים. השינוי משך משפחות חדשות שרצו את האיזון בין עצמאות אישית לחיי קהילה חמים. ב-1991 נבנתה שכונת "נצרים ב'" שהרחיבה את הישוב באופן משמעותי, והישוב הגיע בשיאו לכ-70 משפחות — כ-300 נפש.

חיי יום-יום ורוח קהילתית

החיים בנצרים היו חיים של קהילה קטנה וחמה, שבה כולם מכירים את כולם. בבוקר, התושבים היו מתעוררים לצליל הציפורים ולרשרוש הרוח בעצי הדקל שנטעו לאורך הרחובות. הגברים היו נפגשים לתפילת שחרית בבית הכנסת, שהיה הלב הפועם של הישוב, ומשם יוצאים לעבודה — חלקם לחממות החקלאיות, חלקם לישיבה ולהוראה, ואחרים נוסעים לעבודה מחוץ לישוב בנסיעה מפרכת דרך צירים מאובטחים. הנשים ניהלו את משקי הבית, עבדו בגנים ובבית הספר, והילדים שיחקו בחצרות הפתוחות בחופשיות שאפיינה ישוב קטן ובטוח. בשבתות, הישוב כולו היה שוקט ושלו — משפחות אוכלות יחד סעודות שבת ארוכות, ילדים רצים בין הבתים, ובבית הכנסת מתפללים בנעימה את תפילות השבת. אווירת השבת בנצרים, כך מספרים התושבים, הייתה מיוחדת במינה — השקט של המדבר שסביב, רוח הים שנושבת מהחוף הקרוב, והקהילה הקטנה שהתכנסה יחד.

חקלאות ויצוא

ההישג המרשים ביותר של נצרים היה ללא ספק הפיכת חולות הדיונה לעסק חקלאי משגשג ברמה עולמית. תושבי הישוב הקימו מטע מנגו ענק שהפיק פירות באיכות גבוהה במיוחד, כרם ענבים שסיפק ענבים ליקבים מובילים, וחממות עגבניות שרי שהפכו את נצרים למעצמת ייצוא. החקלאות האורגנית של נצרים הייתה חלוצית — בתקופת השיא, הישוב סיפק כ-70% מייצוא הירקות האורגניים של מדינת ישראל, ו-60% מייצוא עגבניות השרי. מספרים אלו מדהימים בהתחשב בגודל הישוב הקטן. בנוסף, הוקם מטע אתרוגים שסיפק אתרוגים מהודרים לחג הסוכות, ונחשב לאחד המטעים האיכותיים בארץ. הסוד היה באקלים הייחודי של מרכז הרצועה — שמש רבה, קרקע חולית שמתנקזת היטב, וקרבה לים — שאפשר גידול של תוצרת באיכות יוצאת דופן.

חינוך ונוער

מערכת החינוך בנצרים הייתה מקיפה ואיכותית למרות גודל הישוב הקטן. בישוב פעלו מעונות יום לפעוטות, גני ילדים, ובית ספר יסודי. ילדים גדולים יותר למדו במוסדות חינוך באזור, ונסעו בליווי מאובטח. החינוך בנצרים שילב לימודי קודש עם לימודי חול, ודגש מיוחד הושם על אהבת הארץ, הכרת ההיסטוריה, וחינוך לערכים של חסד ועזרה הדדית. הילדים שגדלו בנצרים גדלו עם תחושת שליחות ייחודית — הם ידעו שהם חיים במקום מיוחד, ושהוריהם בחרו לגור שם מתוך אמונה ואידיאולוגיה. רבים מהם, שהיו ילדים בזמן הפינוי, ממשיכים עד היום לשאת את הזהות הנצרימית בגאון.

תרבות וכתב העת "נצר מטעי"

החיים התרבותיים בנצרים היו עשירים ומגוונים. הישוב הוציא לאור עלון קהילתי בשם "נצר מטעי", שיצא לאור מדי שבוע בהתאם לפרשת השבוע. העלון כלל דברי תורה, חדשות הישוב, סיפורים אישיים, שירה, ומאמרי דעה. "נצר מטעי" היה הרבה יותר מעלון — הוא היה מראה לנשמת הישוב, תיעוד שוטף של חיי הקהילה, ופלטפורמה לביטוי אישי של התושבים. בנוסף לעלון, נערכו בישוב ערבי תרבות, הרצאות, סדנאות יצירה, ואירועי מוזיקה. החגים נחגגו בהרחבה — הקפות שמחת תורה סוערות, הדלקת נרות חנוכה ציבורית, ומגילה בפורים עם תחפושות ושמחה. גם ימי הזיכרון צוינו בכבוד ובכאב, שכן הישוב ידע היטב את מחיר הדם.

הסכמי אוסלו בשנת 1993 שינו את המציאות בנצרים באופן דרמטי. מישוב שהיה חלק אינטגרלי מרצף התיישבותי, נצרים הפכה בן לילה למובלעת מבודדת בתוך שטח הרשות הפלסטינית. הגישה לישוב הוגבלה לציר מאובטח יחיד, שעבר דרך שטחים פלסטיניים עוינים. כל נסיעה הפכה לסיכון ביטחוני — מהבית לסופר, מהבית לעבודה, מהבית לבית החולים. תושבים שהיו רגילים לנהוג 15 דקות לבאר שבע מצאו עצמם נוסעים מעל שעה דרך מסלולים עוקפים. הבידוד הפך לחלק מהזהות של נצרים — "אי" יהודי בים פלסטיני, כפי שתיארו זאת התושבים.

עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, הבידוד הפך למצור של ממש. במשך שנים, הגישה לנצרים הייתה אפשרית רק דרך ציר מאובטח ששמרו עליו מאות חיילים, ולעיתים רק בליווי שריון. היו תקופות שהגישה היבשתית נחסמה לחלוטין, ותושבים ומשפחות חיילים הגיעו רק בטיסות מסוק בלילה. ילדים לא יכלו להגיע לבתי ספר, אספקת מזון ותרופות הגיעה באופן ספורדי, ותחושת המצור הייתה מוחשית. הירי על הישוב היה כמעט יומיומי — קליעי רובים, מרגמות, ומטענים הופעלו שוב ושוב נגד הבתים ונגד הצירים.

ובכל זאת, האמירה שחוזרת בכל עדות של תושב נצרים לשעבר היא: "לא עזבנו." למרות הסכנה, למרות הבידוד, למרות הפחד — אף משפחה לא עזבה את נצרים מרצונה החופשי עד יום הפינוי. תושבי נצרים האמינו בכל ליבם בצדקת דרכם, ראו את עצמם כשומרי הגחלת של ההתיישבות היהודית בעזה, וסירבו להיכנע לטרור. הם שילמו מחיר כבד — 14 הרוגים, עשרות פצועים, ואינספור לילות שנה אבודים — אך הם נשארו עד שהממשלה שלהם אילצה אותם לצאת.