בדצמבר 2003 הכריז ראש הממשלה אריאל שרון — האיש שהיה מאדריכלי ההתיישבות ברצועת עזה ומי שעודד באופן אישי את ביסוס היישובים היהודיים בה — על "תוכנית ההתנתקות". התוכנית קבעה פינוי חד-צדדי של כל 21 היישובים היהודיים ברצועת עזה, וכן 4 יישובים בצפון השומרון. ההצהרה זעזעה את הציבור הישראלי, ובמיוחד את קהילות המתיישבים שחשו בגידה מצד מי שהיה בעבר תומכם הגדול ביותר. שרון טען שהפינוי הכרחי משיקולי ביטחון ודמוגרפיה, בעוד מתנגדיו האשימו אותו בכניעה לטרור ובנטישת ערכים ציוניים יסודיים.

ב-26 באוקטובר 2004, לאחר דיונים סוערים, אישרה הכנסת את תוכנית ההתנתקות ברוב של 67 תומכים מול 45 מתנגדים. ההצבעה סימנה נקודת אל-חזור. מרגע ההצבעה, ציר הזמן נקבע — הפינוי יתבצע עד סוף הקיץ של 2005. חודשים של התמודדות משפטית, הפגנות המוניות ומאבק ציבורי לא הצליחו לשנות את ההחלטה. לתושבי נצרים, שחיו 33 שנה תחת אש ואיום מתמיד, ההכרזה הייתה כמכת ברק — לא האויב הפלסטיני, אלא ממשלת ישראל עצמה עומדת להרוס את ביתם.

תושבי נצרים לא קיבלו את גזר הדין בשקט. יחד עם תושבי גוש קטיף ושאר היישובים ברצועה, הם יצאו למאבק ציבורי נרחב כדי למנוע את הפינוי. מכתבים אישיים נכתבו לכל חבר כנסת, לשרי ממשלה, לרמטכ"ל ולראש הממשלה. המכתבים סיפרו על החיים בנצרים — על המשפחות שגידלו ילדים תחת אש, על החיילים שנפלו בהגנה על הישוב, על בית הכנסת שעמד עשרות שנים, על השדות שנעבדו באהבה. הפגנות ענק יצאו מכיכר רבין בתל-אביב ומהכותל המערבי בירושלים, עם מאות אלפי משתתפים שלבשו כתום — הצבע שהפך לסמל המאבק נגד ההתנתקות.

בנצרים עצמה, הרב אריאל טויל הנהיג תפילות מיוחדות ותעניות ציבור. ימי לימוד תורה הוקדשו לנושא הגירוש, ונשים יצאו לערוכי תפילה בצמתים ובכיכרות ברחבי הארץ. ילדי הישוב כתבו מכתבים לילדים בערים הגדולות — "אנחנו ילדים כמוכם, רק שלנו רוצים להרוס את הבית". שרשרת אנושית כתומה נמתחה מנצרים ועד ירושלים כסמל למאבק. אך למרות כל המאמצים, למרות מיליוני הפתקים שהוכנסו לכותל המערבי, למרות הדמעות והתפילות — ההחלטה לא השתנתה. נצרים הייתה אמורה להיעלם.

נצרים היה הישוב האחרון שפונה בתוכנית ההתנתקות — אחרי כל ישובי גוש קטיף, אחרי כל שאר היישובים ברצועה. ב-22 באוגוסט 2005, עם שחר, למעלה מ-1,000 חיילים ושוטרים הגיעו לישוב הקטן, שנראה כמו מבצר מבודד באוקיינוס עוין. כוחות הביטחון הגיעו בשיירות ארוכות של אוטובוסים ורכבים משוריינים, ונפרסו בתוך הישוב ובסביבותיו. הרב אריאל טויל, שהנהיג את הקהילה בנחישות לאורך כל שנות הישוב, הנחה את התושבים: התנגדות פסיבית — לא לצאת מרצון, אבל לא להפעיל אלימות. "אנחנו לא ניתן יד לגירוש", אמר, "אבל גם לא נרים יד על יהודי".

הפינוי התנהל בכאב ובדמעות. רוב המשפחות סירבו לצאת מרצונן, וחיילים נאלצו לשאת אותן החוצה. חיילות צעירות בכו יחד עם הנשים שהוציאו מבתיהן. רק משפחה אחת התנגדה באופן פעיל יותר והתבצרה בביתה — אך גם היא הוצאה ללא אלימות. מחזות של ילדים שנתלים בגדרות, של קשישים שמסרבים ללכת, של חיילים שמתמוטטים מבכי — כל אלה שודרו בטלוויזיה לכל העולם. אבל הרגע הקשה ביותר היה הוצאת ספרי התורה מבית הכנסת. בטקס מרגש ומרטיט, ספרי התורה הוצאו בזה אחר זה מארון הקודש, כשהתושבים רוקדים ובוכים בו-זמנית. ספרי התורה עברו מיד ליד, כל אחד רצה לגעת, לחבק, להחזיק לרגע את מה שנותר.

המנורה — המנורה המפורסמת שעמדה על גג בית הכנסת והפכה לסמל של נצרים — הורדה מהגג באחד הרגעים הדרמטיים ביותר של הפינוי. חיילים עלו לגג ופירקו אותה בזהירות, כשלמטה עומדים עשרות תושבים ומביטים בדמעות. המנורה הועברה יחד עם התושבים, ומאוחר יותר הוקמה מחדש בבני נצרים. לאחר הוצאת ספרי התורה והמנורה, התושבים הובלו בשיירה לכותל המערבי בירושלים, שם חיכו להם אלפי אנשים שבאו לקבל את פניהם. תמונות של משפחות נצרים בוכות ליד הכותל, כשספרי התורה בזרועותיהם, הפכו לסמל של ההתנתקות כולה.

ברגע שהתושב האחרון עזב, בולדוזרים צבאיים נכנסו לנצרים והחלו להרוס — בית אחר בית, מבנה אחר מבנה. בית הכנסת נהרס, בתי המגורים נהרסו, בתי הספר, הגנים, המחסנים, הגדרות — הכל רוסק לערימות של אבנים ואבק. צה"ל טען שההריסה נדרשת כדי למנוע מהפלסטינים לשדר תמונות ניצחון מתוך המבנים הישראלים. אבל עבור תושבי נצרים, הצפייה בהריסה בטלוויזיה הייתה ככוויה שנייה — לא רק שגורשו מביתם, אלא שהבית עצמו נמחה מעל פני האדמה, כאילו לא היה מעולם. 33 שנות חיים, אהבה, חלומות וקרבנות — הפכו לתל של הריסות בתוך שעות.